פסיפס ספרותי

עלייתו של יצחק קומר "אדם בינוני" ותנועתו הבלתי פוסקת בין שתי ערים, בין שתי נשים, בין שתי זהויות, עד להכרעה הדרמטית של הסופר, הפורש בפנינו נתח מעניין מחיי היישוב הישן בירושלים ומהווי העלייה השנייה בארץ בה "תתגשמנה כל התקוות".

ביקורו של עגנון בבוצ'אץ' בקיץ 1930, שבו התקבל ברוב תשואות וכבוד, זכה לעיבוד ספרותי קודר ונוגה, הפורש את שהייתו בת השנה בעיר רפאים. מה היה המניע לכתיבה זו וכיצד נשתלו ברומן מחשבות על קיצה הקרֵב של יהדות מזרח אירופה.

שנותיו של עגנון בגרמניה, היו בבחינת שנים שתוקות שבהן לא כתב מאומה על המרחב בו הוא חי. לאחר השואה הוציא תחת ידו מספר יצירת, כשהנוקבת והקשה מכולן היא "עד הנה", המתארת בתעוזה גדולה את החיים בעליבותם, בגסותם ובחוסר התוחלת שלהם, בעיר שסימלה את בירת התרבות.

ראשיתם של שירי כנרת הרבים, שנכתבו על האגם הכחול, החלו להיכתב בתחילת המאה העשרים, בעיקר עם השיר המוכר 'אגדה', ומממנו פרצה לתודעה רחל המשוררת שהפליאה לכתוב על הכנרת וכך הלאה, נכתבו  והולחנו שירים בהשראתה, מהיפים והענוגים בשירה העברית, כולל לחנים מאז ועד עתה.

שתי יוצרות כה שונות, קרובות רחוקות – זלדה המשוררת החרדית מירושלים, ויונה וולך הפרועה מתל אביב, היחסים ביניהן, ההשראה והנתק הגדול. שתיים שהן אחת, אחרות וצמודות, ונוגעות בעולמות משותפים של סוד והזיה, תשוקה שמקורה אחד.